<h1>חוקות הדיינים סימן פ"א</h1>
<h2>דף יז.</h2>
מי שנתחייב שבועה בב"ד לחבירו ויצא מב"ד ואמר נשבעתי נאמן ואין משביעין אותו שנשבע כך מפורש בפ"ק דב"מ וכ"כ ר"מ ז"ל בהלכות טוען ונטען בפ"ז [ה"ה] וכן דעת רי"ף ז"ל ואם יש עדים שמעידים שלא זזה ידם מתוך ידו עד עכשיו וידעו בבירור שלא נשבע הרי זה הוחזק כפרן לאותו שבועה ואינו נאמן לעולם לומר נשבעתי עד שיודה לו בעל דינו או עד שיבואו עדים ויעידו שנשבע בפניהם ואם נתחייב שבועה הוא מעצמו כגון שא"ל אני נשבע לך שאיני חייב לך וחזר ואמר נשבעתי ובאו עדים ואמרו שלא נשבע ה"ז לא הוחזק כפרן לאותו שבועה כיון שלא נתחייב בב"ד אלא מעצמו לפיכך אם חזר פעם אחרת וטען שנשבע ולא היו שם עדים שמכחישין אותו פעם ב' ה"ז נאמן, וכתב רבי' האי גאון ז"ל דמי שנתחייב שבועת התורה בב"ד ואמר נשבעתי צריך שישבע שבועת היסת שנשבע ונפטר אבל אם נתחייב שבועת היסת בב"ד ואמר נשבעתי ה"ז נאמן ופטור לגמרי ולפיכך נהגו בהרבה מקומות שהתובע אומר לנתבע בפני עדים הוו עלי עדים שלא ישבע לי אלא בפני עדים כן כתוב בפ"ק דב"מ.
